היו זמנים בהוליווד – היו זמנים לטרנטינו

גילוי נאות: בביתי יש אוסף מכובד של כרטיסים מסרטים שצפיתי בהם בקולנוע. תחביב שהתחלתי מגיל 18.

לצערי הרב מדובר בפעם הראשונה שהחלטתי לא לשמור הפעם את הכרטיסים של היו זמנים בהוליווד.

מה:

היו זמנים בהוליווד עוקב אחר תקופת סוף שנות השישים במחוזות הוליווד והוא בעיקר מספר את סיפורו של שחקן קולנוע ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו) שהיה ונחשב פעם לשחקן מצליח ועתה דועך בקריירה שלו והכפיל הפעלולים שלו קליף בות' (בראד פיט) שלו שפחות או יותר עוזר לו בכל עזרה שריק צריך ונמצא שם בשבילו בכל מטלה. בין אם זה בתוך או מחוץ לסטודיו. פה ושם קופצות להם עלילות משנה שכוללות שחקנים משכמם ומעלה שאני יכול רק לשער שקוונטין הכניס אותם (הסצנות) כהומאג' לאותה התקופה היות והם אינם כ"כ קשורים לעלילה העיקרית.

תחושותיי:

איפה איפה איפה איפה איפה איפה העלילה?

**

לאחר צפייה בטריילר, הייתי מעט סקפטי היות והטריילר לא נתן כל כך הרבה מידע לגבי מה לצפות כך שנכנסתי בלי שום ציפיות ו'היו זמנים בהוליווד' אכזב אותי מעל ומעבר. זה כאילו שקוונטין אמר "טוב, בואו פשוט נזרוק כמה סצנות רנדומאליות שמאפיינות את התקופה עם שחקנים רמה 1 כמו אל פאצ'ינו, קארט קאסל, אמיל הירש וכמובן, ליאו ופיט וייצא מה שייצא".

ובכן מה שיצא זו כנראה היצירה המשעממת ביותר שיצא לי לצפות מזה זמן רב וצערי היצירה הפחות מוצלחת של טרנטינו. כן, אפילו יותר מ'שמונת השנואים' שכמעט נרדמתי בו. כאילו בחייאת בנאדם, אנחנו יודעים שרצית להעביר את אווירת הסיקסטיז אבל מי אמר שהיית צריך להשבית לגמרי את העלילה או לפחות עלילה מעניינת. בואו נגיד שאני מאד מקווה שאתם נהנים לראות סרטים בהם אנשים נוסעים במכוניותיהם להנאתם סתם ככה כי ספוילר קטן: לא חסרים סצנות כאלה בסרט.

אה ומרגו רובי גם כאן! שמלגמת את השחקנית שרון טייט. תחושתי הראשונה הייתה משהו כמו: יווו מעניין מה יהיה תפקידה בסרט, בטוח היא תגנוב את ההצגה.

*כעבור 160 דקות* - WTF?!.

בכלל, מה שקוונטין עשה לגבי כל הקטע של שינוי אירועים היסטוריים כמו בממזרים חסרי כבוד, לא ממש ממריא כאן.

א. בישראל לא ממש מכירים את הסיפור של שרון טייט ומשפחת מנסון.

ב. גם כאן מדובר בעלילת משנה שלא תרמה כ"כ לעלילה העיקרית של הסרט. בנוסף, דווקא מבמאי כמו ריצ'רד לינקלייטר הייתה מצפה שהסרט ייגמר סתם ככה סצנה רנדומאלית (ראו ערך: התבגרות) או האחים כהן (כמעט כל סרט שני שלהם). אבל היות וכל הסרטים שצפיתי עד עתה של קווינטין הסתיימו בתחושת סגירת מעגל בין אם הם היו טובים או לא, זה גם משהו שלא ציפיתי לו.

אה והסירו דאגה מליבכם מעריצי קווינטין אדוקים. מפני שגם בסרט זה תקבלו את מנת כפות רגליים האלמותיות. אמנם כפות מעט יותר מלוכלכות והיפיים ולא, הם לא משתווים לכפות של אומה ת'ורמן אבל נו שוין.

**

כמה נקודות אור שבכל זאת ניתן למצוא כאן:

בראד פיט מצחיק. יותר מכך, לצערי הרב זה כנראה גם הסרט המצחיק ביותר שלו. אבל לא אצפה בסרט שוב רק בכדי לחזור לצפות באותם סצנות. מזל שיש יוטיוב.

סצנה נוספת שגנבה את ההצגה היא השחקן שגילם את ברוס לי האגדי שאמנם היה משעשע ומצחיק אך חבל לי מאד על אותם צופים שלא הכירו את ברוס לי האמיתי שהאופי וההתנהגות שלו הייתה בכל 180 מעלות מאיך שקוונטין צייר אותו בסרט זה.

אני מאד אשמח לראות את הילדה הקטנה בסרטים עתידיים כי לפי המשחק שלה, יש לה עתיד מזהיר. מאד אפילו!

אבל מי שבהחלט מגיעה לה אוסקר על תפקידה בסרט ובהחלט גנבה את ההצגה: הב הב!

**

לסיכום:

מה יהיה ניתן למצוא בסרט:

- כפות רגליים. -שחקנים רמה 1. -פסקול חביב.

-תחושת אווירת שנות השישים.

מה לא יהיה ניתן למצוא:

-דיאלוגים חכמים.

-עלילה שנונה. -סצנות אלימות. (אחת פשוט לא מספיקה בשביל קלאסיקה בסגנון קווינטין).

היו זמנים בהוליווד בעיקר יגרום לכם לגעגוע עז לזמנים כשקוונטין הפיק יצירות קלאסיים כמו להרוג את ביל, ספרות זולה, כלבי האשמורת וכמובן, ממזרים חסרי כבוד ולצערי סרט זה אינו ראוי שיחלוק מקום בפנתיאון של אותם הסרטים ומבחינתי אפשר להניח אותו איפשהו בבוידם יחד עם שמונת השנואים.

**

3/10