מרד הנפילים / איין ראנד – (מי הוא זה ואיזה הוא)?

"אני נשבעת באהבה שבי ובאהבת חיי שלעולם לא אחייה למען מישהו או שאבקש ממישהו לחיות למעני".

**

הקדמה:

וואו!

מרד הנפילים אינו ספר קל.

בואו נגיד לעומת כמעיין, בשבילי היה מדובר בהתאמצות של ממש לצלוח כל פרק במיוחד שהפער בין כל אחד היה כ30-50 עמודים.

לעומת כמעיין, אני הייתי ממליץ לקחת דף ועט ולרשום בדיוק מי הדמות, מה תפקידה ולמי היא עתידה לתת דין וחשבון כי תאמינו לי שראנד לא חסכה בכמות הדמויות שצצים בספרה.

**

ראנד:

ללא צל של ספק, איין ראנד כנראה הייתה אחת הסופרות המשפיעות והנבונות ביותר של המאה ה-20 כלומר עצם הידיעה שלקח לה כשנתיים לכתוב רק את הנאום של מר גאלט השאיר אותי פעור פה וייתכן ואינני הראשון להצהיר זאת אך כמעיין המתגבר עתה היה נראה כמו חימום לקראת מרד הנפילים.

אני תוהה, עד כמה במאה ה21 ובכללי ניתן לממש את הפילוסופיה שלה?

הרי בני אדם יצורים חברותיים ובאיזשהו מקום אנחנו רוצים גם לעזור לחברים ומשפחה. כלומר האם יש איזה ג'ון גאלט אורגינל שחי בנינו. במידה וכן, לא הייתי מסרב לשבת איתו לכוס בירה או קפה ועל הדרך לשאול אותו אם ואיך הוא מצליח לנהל את חייו לפי איך שראנד יצרה את גאלט ועמיתיו.

נכון להיום, הספר אכן עדיין מחזיק מים אך לא מהסיבות המשמחות לצערי, וזאת לדעתי מפני שאנחנו רואים איך אפילו כאן ועכשיו בישראל של 2019 את התוצאות ההרסניות של התערבות יתר ממשלתית על חברות וגופים פרטיים ואם ממשלתנו מייחלת למדינה לתפארת, אחת שלא הייתה מביישת את הונג קונג, סינגפור, שוויץ וכו, אז כדאי מאד ויפה שעה אחת שהם Get the hell out of our way.

**

הדמויות:

ישנם הטוענים שהדמויות הינם רדודים מדי, כלומר שראנד התמקדה בעיקר על לצייר את הדמויות כרובוטים שמאמצים בצורה קיצונית את הפילוסופיה שלה הלא הוא אובג'קטביזם=אני לפניך. ולא יותר מזה. כלומר שהם אינם מסוגלים לפתח רגשות של מה שעושה אותנו בני אדם מעבר לתשוקה העזה שלהם להרוויח כסף ולמימוש עצמי. באיזשהו מובן, הם צודקים, בהחלט הייתי מעדיך שראנד הייתה מתמקדת מעט יותר בפיתוח הדמויות מאשר להשתמש בהם כבובות על חוטים שהם יעבירו כמה שיותר טוב את רעיונותיה.

לדוגמא: אישית לא אהבתי איך שראנד ציירה את המשפחה של רירדן, בסדר אז הוא אינו מצליח כמוהו והוא מעט עולה על העצבים אבל בחייאת, מדובר באח שלך, בשר ודם. לא תרצה לעזור לו קצת?

הדמות שהיה לי הכי מאתגר לעקוב אחריו היה פרנסיסקו. לא פעם נאלצתי לחזור לקרוא את אותם עמודים בכדי להבין את המניעים שלו ועל מה הוא בדיוק מדבר. אבל שמחתי איך שלבסוף הכל הסתדר.

**

מכאן ספוילרים ואז סיכום נטול אז ye be warned

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לא אהבתי שהיא החליטה ללכת על בגידה בתור דוגמא שהאדם יעשה מה שעולה ברוחו ולעזאזל התוצאות, אישית לא הייתי רוצה לחיות בחברה שהייתה נותנת לגיטימציה לטאבו זה. כן הם אהבו אחד את השני. כן אישתו של רירדן הייתה מעוררת רחמים בהתייחסות שלה כלפי בעלה וקנאתה.

הסוף היה לי מעט שטחי. סוג של דאוס אקס מכינה על איך שהחברה במקרה הצליחו לשחרר את גאלט. הרגיש לי מעט אנטי-קליימאקטי כזה. כי חשבתי שכמו שהוא הצליח לשכנע אומה שלמה עם מילותיו, כך הוא גם יכל בסוף להשתחרר עם מילותיו והעקרונות שלו. .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

**

לסיכום: (האם)

האם התחברתי אליו יותר משאר למעיין המתגבר?

ובכן, כן ולא. כן, כי המסר שהיא ניסתה להעביר השאיר בי חותם הרבה יותר חזק ומשמעותי מאשר המעיין. אך במעיין הסיפור והעלילה היו מעט יותר מרתקים לטעמי. כנ"ל לגביי הדמויות. בכלל, הרגשתי יותר מחובר לדמות של רוארק מאשר גאלט. טוב, אולי בעיקר שרוארק קיבל יותר "זמן מסך" מאשר גאלט.

האם לדעתי היה ניתן לקצר את הספר כמו שיהיה לפחות באותו אורך כמו במעיין? ללא ספק. ואני מודה שאני מצאתי את עצמי לא פעם מרפרף כשהגעתי למונולוגים או פרקים שהרגשתי שהיו יכולים להיות יותר קצרים.

אבל כמו המסר של הספר, נראה לי שראנד התחשבה ברצונות שלה לפני שהיא התחשבה בקוראים וקהל המעריצים. וזה משהו שלדעתי בא לידי ביטוי בעיקר בגלל האורך של הספר שלדעתי רוב הקוראים היו מעדיפים שראנד הייתה מקצרת. אבל אם זה מה שהיא רצתה ואם זה שירת את רצונה, לבריאות.

האם מדובר בספר שאקבל פרספקטיבה שונה לגמרי כעבור קריאה שניה. סיכויים גבוהים שכן ואולי אף אתחבר אליו יותר או גם ייתכן חס וחלילה שדעותיי ישתנו מעט לרעה. (חס וחלילה).

ללא עוררין, כמו במעיין גם ספר זה השפיע עליי לטובה וכנראה ימשיך כך לתקופה ארוכה.

האם הספר עדיין יחזיק מים בעוד חמישים שנה? אנעארף. מי הוא ג'ון גאלט?!

**

8.5/10