סכירה לסידרא - אייל כתן -(-נשלח מהאייפון שלי)

**

"כל נשימה שאת נושמת

וכל מהלך שאתה הולכת

כל קשר שאתה שוברת

כל צעד שאתה צועדת

אני אשגיח עלייך"

-סטינג

**

מה:

אייל קטן היא מיני סדרה של 7 פרקים שעוקבת אחר דוני דאן. ברמן שעובד בלונדון ששואף להיות קומיקאי מצליח. יום אחד אישה בשנות ה40 לחייה בשם מרתה, נכנסת לבר עם דמעות בעיניה. ודוני שמרגיש סימפתיה למרתה, מציע לה כוס תה ואף מוכן לשלם עליה. ואותו מעשה אדיב של דוני, מהר מאד יתברר כאחת ההחלטות הגורליות בחייו. כי מאותו רגע מרתה מפתחת תלות קיצונית בדוני ונהיית לעוקבת קיצונית 24/7 שבקושי נותנת לו מנוחה, שבנוסף תוביל אותו להתמודד עם טראומה קשה מהעבר שלו שהוא ייצטרך להתמודד איתו כמו שצריך.

תחושותיי:

טוב אז כמו רבים, גם אני נשאבתי להייפ של הסדרה. אבל אני חייב להודות שבהתחלה הנושא לא ממש קרץ לי, אבל בעקבות הביקורות והבאזז, החלטתי לתת לו צ'אנס. במיוחד שמדובר בסדרה של 7 פרקים כשכל פרק הוא כחצי שעה. אז האם ההייפ היה שווה 210 דקות צפייה? התשובה שלי היא כן. אבל לא בגלל שהסדרה הייתה טובה בסה"כ. אבל משני סיבות אחרות, בגלל שהסדרה היא חשובה לצפייה, בגלל שני השחקנים שגורמים לך יותר מדי לשכוח שהם, ובכן, שחקנים מרוב שהם פשוט כל כך טובים. אפילו טובים מדי. וכי היא עוסקת בנושא קשה שיותר אנשים צריכים להיות מודעים אליו.

ו-וואו כמה שריצ'ארד גאד ו'גסיקה גאנינג צריכים לזכות בכל הפרסים האפשריים על הביצוע שלהם. בואו פשוט נצהיר כאן ועכשיו שהם לוקחים איתם הבייתה את האמי, את גלובוס הזהב ומה לא?!

אבל אני רוצה להתעכב קצת עם ריצ'ארד והמשחק שלו. אם אתם שואלים אותי, בגלל שהסדרה מבוססת בדיוק על מה שריצ'ארד עבר בחייו, שהייתה לו סטוקרית ושהוא עבר את האירוע הכה טראומתי לפני כן, אז זה השאיר אותי תוהה, אם הוא פשוט היה עצמו בכמה סצינות או שבכל הסצינות הוא היה עצמו, כך שהוא בכלל לא נאלץ לשחק, כי הוא בעצם נאלץ לחיות שוב בסדרה את מה שהוא לא עלינו נאלץ לעבור בחייו האמיתיים, כך שהכל הגיע לו בטבעיות. משהו לחשוב עליו.

והיות וג'סיקה היא לא מרתה סקוט האמיתית והיא לא הייתה סטוקרית בחייה. (לפחות לא שידוע לי) אז היא בכלל צריכה לקבל אמי/גלובוס על תפקידה בתור מישהי שאתם רוצים שהיא תעזוב את דאני המסכן במנוחה ותשב בכלא לתקופה ארוכה.

עכשיו מבחינת העלילה הסדרה היא טובה אבל לא הייתי אומר שהיא בהכרח חובת צפייה.פשוט יש סצינות שמרגישות שדיי חוזרים על עצמם אבל עם שינוי מינורי, כדי שהקהל לא יעבור לסדרה אחרת וירצה להמשיך לצפות בסדרה. וכנראה שמדובר היה בהחלטה נבונה מטעם ריצ'ארד ושאר היוצרים לעשות את הסדרה שהיא תהיה קצרה בשביל מיני סדרה. אבל דבר נוסף שחובבי קולנוע אדוקים יכולים לקחת מהסדרה היא אופן הצילום והעריכה שהשתמשו בסדרה שטרם יצא לי לראות בסדרה או סרט אחר ממה שזכור לי. אבל חשוב לי בנוסף לציין שהסדרה היא לא קלה לצפייה. לא רק בגלל הסצינות הלא צנועות וסצינות שלא בהכרח מיועדות לקהל השמרני, אבל כמו שציינתי בהתחלה, בגלל הנושאים הקשים שיכולים להוות כחתיכת טריגר לצופים שונים. אז ראו הוזהרתם.

ואולי אני קצת ניטפיקינג עכשיו, אבל לדעתי הפרק האחרון הוא מה שהכי הפריע לי בסדרה משתי סיבות: בגלל שציפיתי לסוף עם סיומת מעט יותר קליימקטית ודרמתית, ובגלל שציפיתי למין סגירת מעגל הרבה יותר ראויה אם אחד הדמויות המשנות.

נ.ב.

עכשיו שאני חושב על זה, אני תוהה למה החליטו לא להכניס את שיר הסטוקרי האולטמטיבי לסדרה, הלא הוא: Every breath you take. אולי סטינג פשוט לא רצה שהיוצרים ישתמשו בשיר לסדרה. נו שוין.

לסיכום:

אם אתם מחפשים סדרה נטו מטעמי בידור אחרי יום ארוך במשרד אז אייל קטן היא ממש לא הסדרה הזאת. אייל קטן היא סדרה שאפשר בהחלט לצפות בה פעם אחת כדי להעריך את כישורי המשחק של שחקנים מסויימים ואת כישורי הצילום ועריכה של אנשי הצוות. אבל אם התפקיד של אייל קטן הייתה להעביר את המסר החד וברור, שאם אתם עברתם אירוע קשה וטראומתי, לא משנה אם אתם גברים ונשים, ושלא תהססו לפנות לעזרה, אז אפשר להלל את הסדרה כהצלחה מסחררת.

**

8/10