בטרם עלותם לגרדום / ג'ו אברקרומבי -One of us!

"שמור את חבריך קרוב ואת אויבך קרוב יותר"

אז בטרם עלותם לגרדום הינו הספר השני בטרילוגיית הפנטזיה 'הלהב עצמו' של הסופר ג'ו אברקומבי שיבל"א ומסעינו נמשך עם אותם הדמויות ההזויות, האקזוטיות והשנויות במחלוקת שכל אחת ואחד מהם הינו דמות צבעונית מפני עצמו/ה. רובם לפחות.

ועתה שקראתי שליש מהטרילוגיה, הגעתי למסקנה שאולם לא מדובר בפנטזיה אפית מבחינת בניית עולם כמו טולקין או אקשן מבחינת סנדרסון למרות שלא תטעו, הבניית עולם עם הנופים השונים והאקשן כאן מרהיבים ביותר אך יחד עם זאת, אצהיר שמדובר בפנטזיה אפית מבחינת פיתוח הדמויות הנפלאות.

ולהלן אעבור על העיקריות ובסוף אתן לכם את הפיינל סוטס שלי.

אז בואו נתחיל עם באייז- הממממ....

האמת, דיי התאכזבתי מפני שציפיתי למעט יותר מהדמות שלו היות ובספר הראשון נשבתי בקסמו (פאן אינטנדד) ולא רק שהוא היה דמות מרכזית יותר אבל הוא בהחלט היה דמות יותר חייתית והרבה יותר צבעונית בעוד שכאן הוא היה דיי אפרורי ואפלולי ולא עשה הרבה וגם היה דיי גראמפי לאורך המסע שלו עם החבורה.

גלוקטהההההה!!!

כפי שציינתי בספר הראשון, תשנאו או תאהבו אבל אין מנוס מלרצות לא לאבד אותו בספר מסיבה הפשוטה שהוא בהחלט הדמות השנויה ביותר במחלוקת ומסיבות טובות מאד אחרי כל מה שהוא עבר בחייו. אבל אם תשאלו אותי, נראה לי שחייו יכולים לקבל תפנית לטובה אלילוא היה מתנתק לגמרי מלקטור והמשימות שהוא מטיל עליו. במיוחד במצבו.

לוגן- תכלס, אני לא חושב שהחבורה הייתה שורדת הרבה זמן במסע שלהם למציאת הגרעין אילולא לוגן. טוב אולי הוא אינו העיפורן החד ביותר בקלמר אבל תגידו דבר אחד על לוגן בעל תשעת האצבעות, תגידו שהוא יודע איך להעביר מסעות קשים בזרימה וראש קל. הקונה מטטה.

קורנול ווסט- כנראה הדמות השלישית האהובה עליי בספר זה, בהתחלה אתם חושבים שהוא מאד שקול ראש ובעל סמכות גבוהה ואחראי אבל כמו לוגן, ברגע שהוא מאבד את הפיוז בראשו אתם כנראה תגיבו כך "אוקייייייייי לזה אני ממש לא ציפיתי" או " מה לעזאזל עכשיו קרה". אבל הוא דמות שאולם אתם לא הכי תתחברו אליו, כלומר אישית אם ייקרה לו משהו אז אני לא בדיוק אזיל דמעה אבל כן תרצו שהוא יאסוף את עצמו ויהיה לבן אדם טוב יותר בשביל עצמו ובשביל הסובבים אותו.

ג'זאל!!! סוף סוף אתה הופך לבחור שכיף להיות בחיקו. אולם היית צריך לעבור משהו מעט לא נעים בכדי שזה ייקרה אבל לפעמים בנאדם צריך לקבל איזה זבנג שמגיע לו בכדי שיבין שהגיע הזמן להתבגר ולהפסיק להיות הנער האנוכי והמפונק באוודה. תמשיך כך, אח.

החבר'ה מהצפון- אני מודה ומתוודה שלמרות כל חסרונם, זאת כנראה החבורה שהכי הייתי רוצה להסתובב עימם בעולמו של מר אברקרומבי. במיוחד עם דוג-מן שלא, אין לו שום קשר משפחתי עם ההאונד ממשחקי הכס.

פרו- רק בריאות מאמי. נ.ב

תתרחקו ממנה כמו אש.

לסיכום:

הספר השני בטרילוגיה אינו מושלם. הסוף היה מעט אנטי-קליימקטי לטעמי וישנם כמה קטעים בודדים שנמרחים שלדעתי ניתן פשוט לקרוא ברפרוף אך כמו בספר הראשון גם כאן כמעט כל פרק הוא מעדן בפני עצמו ובסופו של יום ג'ו אברקרומבי ממשיך גם כאן את המומנטום בלהיות אחד מהסופרי פנטזיה האהובים עליי ואני מקווה מאד שלא אתאכזב מהספר האחרון כפי שלא התאכזבתי מהראשון ועתה השני בלי נדר. **

8/10