הרוזן ממונטה קריסטו / אלכסנדר דיומא - (סבלנות ותקווה)

אזהרה: ביקורת זו נועדה לאלו שקראו את הספר מפני שלא משנה מה הייתי כותב, הייתי מזכיר פעם או פעמיים אלמנטים חשובים שהיו מספיילרים לכם את העלילה. עמכם הסליחה.

גילוי נאות: בדר"כ לפני שאני מחליט לקרוא ספר שנכתב במאה ה-19 אז בדר"כ יש בי את החשש שאולי הספר לא עמד במבחן הזמן. בין אם זה בגלל שפת האנגלית הויקטוריאנית המאתגרת או בכלל משהו שהיה רלוונטי לאותה תקופה והיום קצת פחות.

אני לא יכול שלא להצהיר כמה טעיתי לאחר קריאת העמודים הראשונים של מונטה קריסטו.

כמו האוצר בספר, 'הרוזן ממונטה קריסטו' הינו אוצר עשיר בפני עצמו.

כשזה מגיע לעלילת הספר, במבט חטוף זה יכול להישמע כמעט כמו עלילה של ספר נוער חביב: "איש נקלע למאסר על לא עוול בכפו, מצליח להימלט ויוצא למסע נקמה נגד אלו שהפלילו נגדו" אך כמו ש'שר הטבעות' יותר מרק: "שני הוביטים יוצאים למסע ארוך בכדי לחסל טבעת" כך גם הרוזן ממונטה קריסטו הינו הרבה יותר מסיפור נקמה.

הכתיבה של דיומא היא משהו שאתה פשוט נבלע לתוכו כבר בעמוד הראשון כשאדמונד עונג בנמל של מרסייל. אתה מרגיש שאתה ממש נמצא על סיפונה של ה"פארון" או בקטקומבות של רומא (איזו מילה חמודה) או בתוך הצינוק הקודר של מצודת איף או במערה הקסומה באי של מונטה קריסטו. מר דיומא בהחלט ייקח אתכם למסע מחלקה ראשונה ברחבי אירופה.

**

זה נכון שכמו בספר, בעולמנו ישנם אוצרות יקרות ערך של כסף וזהב ויהלומים אך אם בן אדם לא יידע כיצד לנהל אותו אז תהיו בטוחים שהוא יתרושש בין רגע אחד כפי שאותו אוצר הונח על כף ידו וזאת למה לדעתי איש הדת פארייה הוא הדמות החשובה ביותר בספר. לא בגלל שהוא עזר לאדמונד לברוח מהמאסר או כי הוא סיפר איפה ואיך ניתן להשיג את האוצר החבוי אבל בגלל הידע העצום שאדמונד רכש ממנו בזמן שהותו בתא הקטן ולדעתי זהו מסר שאולם מעט קלישאתי אך עדיין רלוונטי לימינו שאכן, ישנם אוצרות בעולם שהם יותר יקרות מזהב וכסף.

אומרים כשאחד יוצא למסע נקמה, אז שיוודא שהוא חופר שני קברים.

לדעתי כמעט ואין אחד בעולם שלא היה פועל כפי שדנטס פעל, ואישית כל פעם כשדנטס קיבל את נקמתו, החסרתי פעימה וכל פעם זה היה תענוג צרוף וכל פעם ליבי צהל מרוב שמחה. (טוב חוץ מהמקרה של וילפורט). שלא נדע.

כל אחד צריך לבדוק עם עצמו אם זה ישתלם לו או לה לצאת למסע נקמה כי אם לא נזהרים, הנקמה הינה מדרון חלקלק שיכולה להוביל אתכם לתוצאות לא צפויות שאולי תתחרטו עליהם לאחר מכן.

באיזשהו מקום התמימות של אדמונד הייתה משהו שלא רציתי שייעלם כליל ממנו כפי שאויביו ניסו להשמיד לגמרי כשהכניסו אותו לכלא הארור אבל בחיים כמו בחיים לפעמים פשוט אין ברירה ואתה צריך "לדעת את אויביך" ולא להיות לגמרי תמים בכל הקורה סביבך.

**

ייתכן מאד שיהיה לכם מאתגר לעקוב אחר כל דמות בספר והייתי ממליץ על דף ועט בשביל לרשום איך הוא קשור אליו ומה התפקיד של זה וכו אבל כל דמות הינה נכס לעלילה של הספר וכל דמות היא אוצר מבחינת פיתוח (אגב, אנשים ממש מתאבדים או כמעט מתאבדים על ימין ועל שמאל כאן, הא?!) ומבחינת הקו העלילתי אתה אינך מרגיש משועמם ולא לרגע אחד. טוב אולי חוץ מכמה פרקים באמצע הספר, שלדעתי לא הכי תרמו לעלילה.

אני רק יכול לתאר כמה מאתגר זה היה בשביל דיומא לפתח את הדמות של אדמונד כי הרי אתה צריך להציג אותו בפני הקוראים לפני שהוא נכנס לכל, בזמן שהותו בכלא ולאחר מכן.

ניכר שאלכסנדר היה איש מאמין הדוק כך שאדמונד משאיר את גורלו בידי אלוהים והוא מזכיר אותו כמעט בכל משפט שני. המסר הזה מאד דיבר אליי מפני שדיומא בעצם מזכיר לכולנו כשגם כשחרב מונחת על צווארו של האדם, אל יתייאש מן הרחמים. אל תאבדו תקווה. גם כשהכל נראה שחור משחור.

לסיכום:

זה בהיר כשמש למה ספר זה נהיה לקלאסיקה וקלאסיקה שגם לאחר שסיימתם לקרוא אתם אינכם רוצים שזה ייגמר והאמת, אני חושב שזאת כנראה הייתה הפעם הראשונה שלי שבו לאחר שקראתי את הסוף אני החלטתי לקרוא את שני הפרקים האחרונים שוב. הרי איך אני יכול להיפרד מאדמונד?! לא ייתכן שאחרי כל מה שהוא עבר וכל האמפטיה שלי כלפיו, דרכינו ייפרדו לעד?! כי האמת, אדמונד דנטס כנראה הדמות העמוקה והמרתקת ביותר שיצא לי להיתקל בה בחיי. פשוט כך.

אם יש משהו שאני לוקח מהעמודים האחרונים של הספר זה שבשום פנים ואופן אל תמעיטו בכוחה של אהבה מפני שגם לבן אדם עם העבר המצולק ביותר יש סיכוי אפילו קטן ככל שיהיה לכפרה ואמונה מחודשת בטוב של בני אנוש. ולפעמים כל מה שזה מצריך הם שני דברים: סבלנות ותקווה.

מונטה קריסטו הינו אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא ואחד שאני מאד מקווה שייקבל קריאה נוספת ממני בעתיד הלא רחוק לעין.

10/10