**
"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר."
-פרנק הרברט
**
מה:
בעירייה היחסית שקטה של דרי אשר ממוקמת במדינת מיין שבארה"ב לא מתרחש יותר מדי ריגושים כאלה ואחרים. לפחות לא כל 27 שנה כשאסון שונה פוקד את התושבים בדרכים שונים כשאף אחד מקשר ביניהם. אבל חוץ מזה, בסה"כ מדובר בעירייה בנאלית לכל דבר. עד שביום גשום במיוחד באוקטובר ב1957, ג'ורג'י דנבראו בן השש יוצא לשחק עם סירת הנייר שאחיו ביל הכין לו. וכשהסירה שלו נעלמת בתוך תעלת הניקוז באחד הרחובות הסמוכים, מהר מאד יחכה לו גורל מר ואכזרי. גורל שיביא את מועדון הלוזרים ביחד שכולל את ביל, ריצ'י, אדי, סטן, בן, בוורלי ומייק לקשר בלתי שביר ואדוק כדי שהם יוכלו לטפל אחת ולתמיד באימה הנוראית שפוקדת את דרי לזמן ממושך מדי. גורל שיבחן את מדד הנאמנות, החברות והאומץ של כל אחד ואחד מהם.
תחושותיי:
וואו... טוב זה היה חתיכת מסע... אחרי ספר שהוא 1100+ עמודים, יש פה הרבה מה לפרק ולהתעכב עליו אז מקווה שתישארו איתי עד לסוף הסקירה. יאללה יצאנו לדרי.
כשזה מגיע ל'זה', אם תשאלו כמעט כל אחד שמכיר או קרא את הספר, מה בדיוק הז'אנר שלו, הם ללא מצמוץ יגידו לכם ש'זה', ובכן, ספר אימה. ותכלס הם יהיו צודקים. אבל אולי זה יהיה מוזר לרובכם לקרוא את זה אבל עם הנוכחות היחסית דלה של פניוויז בספר בעיניי, אני יותר הרגשתי ש'זה' הוא ספר על חברות והתבגרות שמגיעה עם מעטפת עבה של אימה. יותר מאשר שמדובר בספר אימה שמגיע עם מעטפת של חברות והתבגרות. למה זה? מהסיבה הפשוטה שחלק ניכר בספר מתמקד במועדון הלוזרים וההתמודדויות שלהם בדרי. ואפרופו דרי, נכון שיש מקומות ספרותיים בדיונים שהם דמויות בפני עצמן? ביו אם זה העיר גות'אם, הוגוורטס, ממלכת השוקולד וכו?! אז אין ספק שגם דרי היא דמות בולטת בפני עצמה בספר. היא עיר רפאים שכמו הדמויות, היא מושכת אתכם אליה באופן לא מוסבר, גם אם אתם מתים לצאת ממנה. אבל כפי שאנחנו מגלים בספר, לא קשה להבין למה לכמה אנשים פשוט קשה לצאת מדרי...
לא יצא לי לקרוא ספרי התבגרות רבים אבל בנתיים אני יכול להעיד לכם שמדובר באחד מספרי ההתבגרות הטובים ביותר שקראתי ולדעתי המעבר בין פרקים כשדמויות הם ילדים וכשהם מבוגרים היה מתוחכם ועבד נפלא בעיניי. שאפו, קינג! ובכלל הדינמיקה בין הילדים/מבוגרים בספר הוא הניצוץ בספר הזה. (פארדון זא פאן) כל דמות כאן היא עולם ומלואו שסטיבן בכישרונותיו הצליח לרקום שוני מספיק מהותי בין שבעת החבר'ה של הלוזרים. בין אם זה בא לידי ביטוי עם הגמגומים של ביל, החיקויים הרבים של ריצ'י, הפארנויה של אדי, אין ספק שקינג השקיע חלק ניכר מזמנו בכדי ליצור דמויות שונות שמרגישות מציאותיות ביותר. ואם הייתם שואלים אותי מי הייתה הדמות האהובה עליי, אז הייתי הולך על ריצ'י. ביפ- ביפ!
אמנם מדובר בסה"כ בספר העשירי שלי של הקינג אבל כשזה מגיע לפניוויז, אין ספק שמדובר במפלצת הכי מפחידה, הכי בלתי צפויה ובעצם הכי אכזרית שיצא לי להיתקל בה בספר כזה או אחר. למרות שאשתי חושבת ש"המפלצות" הכי מפחידות שבעולמו של קינג, הם דווקא האנשים בסופרמרקט ב'ערפל' ובמידה ומישהו מכם צפה בסרט או קראו את הספר אז אתם יודעים למה התכוונה המשוררת.
עכשיו האם היה ניתן לקצר את הספר במספר עמודים? אולי אבל עכשיו שאני חושב על זה, אם יש לכם ספר שהוא כתוב ממש טוב, בעיקר כשזה מגיע לפיתוח הדמויות, והספר הינו 1000+ עמודים, אז כך יש סיכוי גבוה יותר לקורא להתחבר לאותן דמויות. ובמקרה שלי, בהחלט היה לי את התענוג הגדול להתלוות למועדון הלוזרים וכל מה שהם עברו מגיל 11 עד 38. טוב, כמעט הכל. ואולי זה רק אני אבל משום מה קיוויתי שהנוכחות של פניוויז תהיה יותר מרכזית בסיפור. לפחות כמו שהיה בחלק הראשון מתוך שניים בסרט שיצא ב2014 במידה ויצא לכם לצפות. ואמנם לא מדובר בסוף החלש והרופף של העמדה אבל גם כאן לצערי הסוף לא העביר בי את תחושת הקליימקטיות שייחלתי לו. במיוחד אחרי המסע הכה ארוך שעברתי יחד עם מועדון הלוזרים.
***ועתה נגיע למחוז הספויילרים ואז סיכום נטול ספויילרים אז ראו הוזהרתם***
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
1. אני שמח שבוורלי הלכה עם בן בסוף. אמן שיצליחו להביא ילדים רבים לעולם!
2. אני עדיין חושב שעם קצת מאמץ, החבורה יכלה לחלץ את אדי. או לפחות לחזור לחלץ אותו. אגב, זה לא הפעם הראשונה שחבורה כלשהי מזניחים את "אדי" במקום מפחיד וחשוך ומעריצי דברים מוזרים יידעו על מה אני מדבר.
3. חשבתי שההפסקות של מייק בין הפרקים ייתרמו לסיפור איכשהו אך לקראת שני הפרקים אני מצאתי את עצמי דיי מרפרף בהם.
4. הבנתי שלקראת סוף הסרט השני, סטנלי משאיר מכתב על למה הוא עשה את מה שהוא עשה, ולמען האמת זה משהו שבהחלט היה צריך להוסיף בספר בשביל איזה סגירת מעגל הולמת. מה חבל.
5. אני נוטה להאמין שבעולם מציאותי, שההורים היו עושים הכל כדי שיימצאו את הגופות של הקורבנות של פניוויז, כך שחוסר התייחסות להורים של הקורבנות היה בולט מאד בעיניי.
6. אולי אני פספסתי איזושהי נקודה אבל זה לא ממש מוסבר איך 'זה' מתפקד. כלומר רגע אחד הוא "נהפך" לפחד הכי מפחיד למי שצופה בו אבל יש לו גם יכולת לתפוס שליטה באנשים רעים כמו הנרי וטום ולגרום להם לציית למה שהוא מצווה עליהם לעשות. בנוסף שחשבתי שכל הפואנטה של פניוויז זה שהוא פועל רק בתוך גבולות דרי. מה שהיה לי מוזר שהוא מצליח "ליצור קשר עם הנרי באוורז במוסד הסגור.
7. כמו שאמרתי, היה לי חסר יותר נוכחות ורבאלי של פניוויז בספר. הפתיחה הייתה קולעת וחזקה ביותר במפגש שלו בינו לבין ג'ורג'י אבל אז עד סוף הספר, הנוכחות שלו בעיקר באה לידי ביטוי ע"י המפלצות השונות שהוא נהפך אליהם כדי להפחיד את הדמויות השונות בספר ולהשאיר כל מיני מילים, רמזים, וסימונים בסגנון של ג'יני וויזלי כשזאת רשמה את כל המשפטים על הקירות של הוגוורטס.
8. ומה חוות דעתי על הסצנה? במילה אחת מיותרת. בהרחבה, אני 99.99% בטוח שהיה ניתן לכתוב שבוורולי נישקה כל אחד מהבנים כדי שהם שיוכלו למצוא את דרכם החוצה מאשר שיעשו את מה שהם עשו. במיוחד בגיל כה צעיר. אבל לא פחות הפריע לי שביל בגד באשתו עם בוורלי רק כדי שהוא יוכל לחוש שוב את תחושת הנעורים שחלפה לפני 27 שנים. לא בסדר, ביל.
9. לא ממש היה לי אכפת כ"כ מהצב. במיוחד שכל מהותו זה פשוט לשבת בשקט מתחת לדרי ולא לעשות כלום חוץ מלתת רמזים לביל על איך להביס את פנוויז. טוב אבל אני כן אודה שהבדיחה על איך שהוא הקיא את הייקום החוצה הייתה דיי מצחיקה.
10. ואפרופו אנטי-קליימקטיות. אני חושב שמה שהיה הכי מאכזב בספר היה המוות של הנרי באוורז. כאילו קינג לא יכל היה להכניס אותו גם אל תוך הביוב או משהו בסגנון?! ואין מצב שאני היחיד שציפה לאיזה מפגש עימותי בין טום לבוורלי.
11. ומה אני חשבתי על הסוף הגורלי של פניוויז? תראו, מצד אחד קראתי עתה על איך שביל הביס אותו וזה היה דיי הולם היות והכל התחיל עם המוות של ג'ורג'י. מצד שני, אמנם לא צפיתי בחלק השני הסרט של 'זה' אבל בואו נגיד שלדעתי יכלו לעשות משהו בין איך שפניוויז מת בספר, לבין איך שהוא מת בסרט. אבל נו, לפחות ביל קיבל טפיחה של השכם ע"י הצב.
12. אני שמח שאודרה חזרה לעצמה אחרי שהיא וביל רכבו על 'סילבר'. אבל אממממ.... איך בדיוק ביל הצליח להעלות אותה על האופניים בלי שיאבדו שיווי משקל?
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
לסיכום:
'זה' ילמד אתכם קוראים יקרים, שלא עלינו כולנו נאלצים להתמודד עם פחדים כאלו ואחרים בחיים. אבל לפעמים זה עוזר שיש לנו נוכחות ותושייה של חבר אחד או שניים או אפילו ששה כדי שיעזרו לנו להתגבר על פחד כזה או אחר ולהביס אותו אחת ולתמיד.
וכן, היה אפשר לקצר קצת את הספר. כן, היה ניתן לוותר על הסצינה השנויה במחלוקת. וכן היה ניתן לכתוב סוף יותר הולם. אבל כל אלה לא מונעים ממני לציין ש'זה' היה חתיכת רכבת הרים של מתח, אימה, ייאוש ותקווה שגם כאן קינג הצליח ליצור את אחד הספרי אימה/התבגרות הטובים ביותר שנכתבו ובעיניי ספר שבהחלט יכול לעמוד איתן ולצוף לצד 'העמדה', 'בית כברות לחיות מחמד', '11.22.63', ו'מתחת לכיפה השקופה'.
**
8.5/10