ג'יין אייר / שרלוט ברונטה – (כשעצמאות לא הייתה מילה גסה)

“I don't need you to worry for me 'cause I'm alright I don't want you to tell me it's time to come home I don't care what you say anymore this is my life Go ahead with your own life leave me alone”

-בילי ג'ואל

מה:

ג'יין אייר הינו ספר חניכה רומנטי שנכתב ע"י שרלוט ברונטה ב1847.

הספר עוקב אחר גיבורת הספר לאורך תהליך ההתבגרות והתעצומות נפש היוצאי דופן שלה. החל מילדותה אצל דודתה הקשה עד לעיסוקייה כאומנת אצל אדאורד רוצ'סטר העשיר.

תחושותיי:

אין עוררין שיש איזשהו קסם לספרים שנכתבו במאה ה-19...

מן הסתם כיום היחסים בין ג'יין לבין מר רוצ'סטר היה גורם ללא מעט אנשים להרים את גבותיהם. במיוחד אם הספר היה נכתב היום אבל ממה שאני אישית לקחתי מהספר זה ששרלוט החליטה ללכת על דוגמא מעט קיצונית על איך מישהי יחסית צעירה לגילה מסוגלת לעמוד איתן על שלה למרות מה שהיה ולא היה מקובל דאז ואף אפילו בימינו.

סופרים נוטים להשתמש בתיאוריים רבים בכדי לתת רעיון על מה שקורה ולתת אולי תחושה לקורא שהוא נמצא בתוך עלילת הספר וג'יין אייר איננו יוצא מן הכלל כי אתם מרגשים שאתם ממש נכנסים אל תוך אותה תקופה ססגונית. ואמנם הספר נכתב בימי אנגליה הוויקטוריאנית ולמרות שאנגלית הינה שפת האם השניה שלי, עדיין היה מאתגר לעבור על כמה מילים מסוימות שלצערי פחות נשמעים כיום.

ואני משער שזו הסיבה למה הספר כ"כ הצליח לתקופתו ובכלל אחד שנחשב לאחד הספרים הקלאסיים המצליחים בעולם כששרלוט הציגה בחורה שאמנם לא הכי מושכת אך נבונה, אסרטיבית, אינטלקטואלית ואחת שמסוגלת לפתח עצמאות מעורר השראה לקוראים רבים.

לטוב ולרע, ג'יין אייר אינו בדיוק ספר שהיה מצליח במכירות במידה והיה נכתב כיום.

כשאני צופה בסרטי ג'יימס בונד של שנות השישים ואני יודע שבכדי להעריך במלואו את האפקטים, אז אני צריך לדמיין כאילו שאני צופה בסרט בדיוק כשהוא יצא.

אותו דבר עם ג'יין אייר – אם אני כקורא קורא אותו במאה ה-21 אז כנראה שהייתי פחות מתחבר לשפה, להתנהגות של האנשים או בכלל לעלילה. אבל אני קראתי אותו כאילו שהוא יצא אי שם במאה ה-19 ואף גם נהנתי.

עכשיו לחלקים שפחות התחברתי אליהם בספר וייתכנו כמה ספוילרים אז ראו הוזהרתם: .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

1) למרות תיאורי הספר לתקופה, לדעתי היה אפשר לקצר את הספר בלפחות כמה עשרות עמודים טובים וזאת היות שהיו כ"כ הרבה תיאורים. למרות שכפי שציינתי היה חביב מאד לקרוא. במיוחד אם אתם מעריצים של אותה התקופה באנגליה.

בנוסף, הרגיש לי מעט מפוספס ששרלוט החליטה לא להתמקד יותר מדיי בשנים של ג'יין כשהיא הייתה בבי"ס הנוצרי. כלומר להראות איך שהיא משתנת או בכלל איך שהיא גודלת להיות מורה משכמה ומעלה מהתלמידה שכביכול כבר בהתחלה היוותה בעיות לראש המוסד.

2) במובן מסוים, הסצנה שבו היא מגיעה לדיאנה, מארי וסנט ג'ון הרגיש לי מעט דאוס אקס מכינה כשהיא גילתה שהם בעצם קרובי משפחה. מה הסיכויים?!

3) אמנם אינני סופר אך לדעתי היה הרבה יותר אמין אם מישהו מת'ורנהיל היה פשוט יוצא לחפש ולמצוא את ג'יין ומביא אותה הבייתה מאשר קריאה לשמה מרוצ'סטר בתוך ראשה.

4) הדמות של מר רוצ'סטר הייתה מעט שנויה במחלוקת בעייני כאחד שהכישוריים החברתיים שלו היו רעועות למדיי. אם היה מדובר במישהו בשנות העשרים לחייו אז זה היה יותר אמין אבל כשהוא בן ארבעים פלוס ולא יודע ממש איך לדבר עם נשים חוץ מג'יין. שמח שלקראת הספר זה השתנה.

לסיכום:

אחרי 173 שנה – אני דיי בטוח שג'ין אייר עדיין יהיה איתנו עוד 173 שנה נוספים שקוראים נוספים יגלו וייקראו על הבחורה היוצאת דופן שהראתה לכל העולם שעצמאות איננה מילה גסה.

**

8/10