"עם זאת, כדאי לי להבין שרצח הוא תמיד טעות. אסור לעולם לעשות מעשה שאי אפשר לדבר עליו לאחר ארוחת הערב"
-אוסקר ווילד / תמונתו של דורייאן גריי
**
מה:
ד"ר ג'יימס שפרד הינו רופא השכונה. איש טוב בסה"כ אך נטול יכולת דמיון מפותח, לפחות ככה אחותו קרוליין מגדירה אותו. יום אחד הוא מוזמן להגיע למר רוג'ר אקרויד באופן מידיי. רוג'ר הינו אדם אמיד המוקף בעוזרים באחוזתו וקרובי משפחה. ורוג'ר פראנואידי. כמה פראנואידי? הוא חושש שמישהו עלול לפגוע בו. למה שמישהו יעשה זאת? כי הוא יודע יותר מדי על משהו מסוים שקרה לא מזמן – משהו שקשור לאישה שהוא אהב.
אז הוא מזמין את ד"ר שפרד אל תוך חדר הלמידה שלו והם יושבים בפרטיות כדי שאף אחד אחר לא יישמע את מה שיש לאקרויד לספר לד"ר שפרד.
לאחר שד"ר שפרד חוזר לביתו, הוא מקבל דיווח – רוג'ר אקרויד נרצח.
רצח שנראה כמעט בלתי אפשרי לפענח, האחיינית של רוג'ר פונה לאיש היחיד שהיא מאמינה שיכול לעזור לה לפתור את התעלומה – הרקול פוארו.
תחושותיי:
ב-ר-א-ב-ו!!
מה אני אגיד לכם, אגת'ה קריסטי עשתה זאת שוב. לפחות שוב בשבילי כמובן היות ומדובר בספר השלישי שלי שקראתי שלה (רצח באוריינט אקספרס ועשרה כושים קטנים).
כמו בשני הספרים שציינתי, גם כאן אגת'ה מצליחה להשאיר את הקורא במתח מתמשך לאורך כל הספר. ומודה ומתוודה שהרגשתי תחושה של פספוס שלא הצלחתי לפענח בעצמי מה גרם למותו של אקרויד. בואו נגיד שזה אחד הרגעים שאמרתי לעצמי שהייתי צריך לראות את זה בא. נו, לפחות בקריאה השניה בלי נדר אני אראה אבין יותר טוב היכן הייתי צריך לשים לב לרמזים כאלו ואחרים.
כמו כן, אגת'ה מסוגלת לתת חיים של ממש לדמויות שלה. כל אחד היא מסוגלת לתת נרטיב שבאיזשהו שלב הייתי רוצה שהספר היה מתארך מעט יותר בכדי שנוכל להתמקד עוד קצת באותם דמויות הללו.
ביננו ועכשיו כשאני חושב על זה בזמן שאני כותב את הסקירה, אני לא ממש מסוגל לחשוב על שום פגם בספר. אולי חוץ מזה שהוא יחסית ישר ולעניין ולא הרבה קורה בו מבחינה עלילתית מאשר לנסות למצוא מי עשה זאת. כלומר עושה רושם שאגת'ה לא רצתה לקחת סיכון ולהתחיל לסרבל את הסיפור יותר מדי שבסה"כ עבד יפה מאד לטובתה ולספר אך אישית רציתי לקבל תחושה של עוד טיפה. וגם העובדה שבכללי רציתי שהספר היה מעט יותר ארוך אבל כנראה ואני טועה ואולי זה בדיוק היופ ביצירות כאלה, שסופרים ויוצרים בכללי יודעים שאם יצירה צריכה להסתיים ב-X כמות של דפים, דקות, עונות וכו אז כל המוסיף גורע.
***עכשיו למחוז הספויילרים ואז סיכום בהמשך נטול אז ראו הוזהרתם***
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
-אוףףףףףףף!!! איך לא ראיתי את זה בא. חוק ברזל, יאיר: רק בגלל שגיבור הספר מספר את הסיופר מגוף ראשון – לא מעיד על כך שהוא חף מפשע!!! בראבו, אגת'ה!
-האמת, באיזשהו שלב הייתי בטוח שקרולין רצחה אותו – משהו באופי שלה ועצם זה שהיא ידעה המון ואיכשהו התחילה לאסוף מידע רב, גרם לי להרים גבות כמה פעמים.
-קצת הלכתי לאיבוד בספר לגבי תפקידו של האחיין אבל רק בסוף זה התחיל להתברר כשהרקול הכניס אותו לביתו.
-אני תוהה איך הרקול היה מסוגל להגן על עצמו במידה ושפרד היה מנסה להשתיק אותו באיזושהי צורה...
-נוט טו סלפ – המציאו כבר מכשירי הקלטה בשנות ה20 של המאה ה-20.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
לסיכום:
רצח רוג'ר אקרויד הינו נכס של ספר שצריך להיות בכל בית של מעריצי ספרי בילוש או פשוט ספרים טובים ומבחינתי הוא אף נכנס לפנתיאון של ספרי בילוש ו"מי עשה זאת" יחד עם עשרה כושים קטנים, המטופלת השקטה והאמת על פרשת הארי קוברט.
בראבו אגת'ה!
**
9/10
Σχόλια