"כל דבר מת בסוף, זאת עובדה. אבל אולי כל דבר שמת בסוף – יחזור לו בחזרה" -ברוס ספרינגסטין מה: בית כברות לחיות שעשועים הינו ספר מתח-אימה שיצא לאור ב1983 והינו ספרו ה-14 של סטיבן קינג (מלך האימה). העלילה עוקבת אחר משפחת קריד. משפחה נורמטיבית שזאת עתה עברה מהעיר הגדולה של שיקגו לבית גדול איזור פרברי הסמוך לעירייה קטנה הנקראת לאדלו שמדינת מיין וד"ר לואיס קריד התקבל למשרה של מנהל מחלקת הרפואה באוניברסיטת מיין. בנתיים הכל מתחיל להצטייר למשפחה כחלום אמריקאי לכל דבר ועניין לקריד עד שיום אחד השכן שלהם ג'אד קרנדאל מוביל את המשפחה לבית הכברות לחיות שעשועים הנמצאת בחצר האחורית של ביתם. מאז, דברים לא יחזרו להיות כפי שהם היו לאחר מכן. תחושותיי: בית כברות לחיות שעשועים אינו ספר קל לעיכול. בכלל! אמנם לא מדובר בהכרח בספר כ"כ מפחיד שישאיר אתכם ערים בלילה אבל הוא בהחלט אחד הספרים היותר מזעזעים ורווי אימה שיצא לי לקרוא לאחרונה. אני אף מבין עכשיו את כל האזהרות שקיבלתי ונתקלתי בהם מפני הספר. תודה על זה.
יותר מכך, בהקדמה של סטיבן, הוא מספר כיצד הוא כמעט והחליט לא להוציא את הספר לאור מרוב שהוא ספר זוועתי אך אשתו (שתיבדל"א) הצליחה לשכנע אותו בכל זאת להוציא אותו לאור. סיבה נוספת שבו הבנתי למה סטיבן התלבט להוציא אותו מפני שהספר עוסק באחד הנושאים היותר קשים שאנחנו בתור בני אנוש מעדיפים לא לעסוק בו יותר מדי.
כך או כך, העלילה עצמה היא לא בדיוק החלק המרתק ביותר בספר. כלומר כן קורים דברים שיגרמו לקורא לעבור דפים רבים מרוב מתח אבל אם ניקח את ה'עמדה' או 'הזר' שקראתי לאחרונה, בבית כברות לחיות שעשועים לא היה כמות כה גדולה של מתח לעומת הספרים האחרים שציינתי. יחד עם זאת, אני חייב לציין שסוף הספר היה אחד הסופיים היותר מטרידים שיצא לי לקרוא.
היו כמה רגעים בספר שהרגשתי שאולי העורך רצה פשוט להוציא את הספר כמה שיותר מהר כי אולי היה דד-ליין או שפשוט הנושא צרם לו כ"כ שהוא רצה כמה שיותר לו להתעסק בו ויפה שעה אחת קודם.
בכלל, אהבתי מאד את הקונספט שקיים בית קברו-- סליחה, כברות לחיות שעשועים שבשבילי היה מרתק ומפחיד בו זמנית.
אני חושב שזו הפעם הראשונה שלי בו אני קורא ספר ומקבל תחושה של חוסר לאחר שסיימתי אותו (וכאן אני מגיע למחוז הספויילרים אז ראו הוזהרתם)!! .
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
לאחר שלואיס החזיר את גייג' לחיים, ראיתי שלא נשארו לי עמודים רבים עד לסוף הספר כך שקיוויתי שיהיה יותר תוכן עלילתי על איך שגייג' בעצם מתחכך עם המשפחה כשהוא במצב של חי/מת. מה שכן, יחד עם תחושת הזוועה, עברה בי גם תחושת הקלה כשסטיבן החליט לכתוב את המוות של ג'ייג' בפרספקטיבה של העבר ולא משהו שקרה כאן ועכשיו כי לי באופן אישי וכנראה לקוראים רבים זה היה כבר יותר מדי לעיכול.
משהו בלואיס הרגיש לי לא בשל מספיק אך לעומת דמויות מפתח אחרות בספרים של סטיבן, ללואיס היה חסר איזה רובד של עומק ופיתוח דמות. כנ"ל לדמות שהכי התחברתי אליו בספר – ג'אד. אהבתי את הטייק שבו לואיס רואה בג'אד כהדמות אבא שלא הייתה לו. אגב, וואו אנשים! כמה בירות אתם כבר מסוגלים לשתות?!
בסופו של יום, המוות בפני עצמו או מוות של קרובים הוא לא בדיוק הנושא שאנו רוצים לעסוק בו לעיתים קרובות ואולי בעקיפין סטיבן רמז לקוראים שכדאי לדבר גם על הנושאים הפחות נעימים בחיינו בכדי שנדע כיצד להתכונן להם בזמן אמת כי לצערי, אין ממש ביכולתנו להחזיר לחיים את היקרים לליבנו. אבל במידה ויכולתם, האם כמו לואיס, הייתם עושים את אותו הדבר למען המקורבים שלכם?
לסיכום: אמנם לא מדובר ביצירה הכי גרנדיוזית של סטיבן אבל אין עוררין שבית כברות לחיות שעשועים הינו אחד היצירות היותר נועזות שלו שיצא לי לקרוא.
7/10