ארץ אדומה / ג'ו אברקרומבי – (היו זמנים בחוק בראשון)

"העבר לעולם לא מת. זה אפילו לא העבר"

-וויליאם פאוקנר

מה:

ארץ אדומה הינו הספר השלישי והאחרון מתוך שלושת ספרי הסטנדאלונז של אברקרומבי בעולם של החוק הראשון

הסיפור שלנו עוקב אחר שי סאות'. נערה המתגוררת בחווה הממקומת דרומה לעירייה של סקאוורדיל עם שני אחיה, רו ופיט ואביה החורג והפחדן, לאמב. יום אחד לאחר ששי ואביה חוזרים ממכירות בעירייה, הם מגלים לזוועתם שחבר טוב שלהם נתלה למוות, החווה שרופה עד היסוד ושני אחיה נעלמו. מבינה שהם נחטפו, שי ולאמב יוצאים למסע חיפוש ונקמה אחר החוטפים של הילדים. על הדרך הם ייתקלו בפנים מזוהות בספרים קודמים, מה שיהפוך את המסע שלהם לטיפה יותר מאתגר ממה שהוא כבר אמור להיות.

תחושותיי:

אז ככה זה נראה לקרוא את 'בלתי נסלח' ו'המחפשים'.

רק שבמקום אקדחים וקאובויים, יש לכם חרבות, קשתות ושיכורים וגם כאן, ג'ו עדיין מצליח לסחוף את הקורא בעזרת המאפיין החזק ביותר שלו – הדמויות.

אפילו יצא לי לאחרונה לצפות בסרטון של יוטיובר שהינו מעריץ של אברקרומבי ובו הוא אירגן פאנל עם שלושה מעריצי אברקרומבי נוספים שגם הם יוטיוברים. באיזשהו שלב, אחד מהם אמר משהו שמאד התחברתי אליו בנוגע לספריו של ג'ו והוא שאם היה פותח בכל עמוד רנדומלי בספרים של ג'ו ומתחיל לקרוא דיאלוג של דמות כלשהו, הוא היה מצליח לקלוט על איזה דמות מדובר.

והאמת אני נוטה מאד להסכים עימו.

לכמעט כל דמות של אברקרומבי יש מספיק רובד של עומק שאתה בתור קורא יכול להיות כה שקוע ונסחף אל דמות כזאת או אחרת וג'ו עושה זאת בעזרת תיאורים רבים ותחושות וסגנון הדיבור של דמויות כאלו ואחרים. תענוג רצוף!

אחרי שיצא לי להזכיר בפעם המי ודע כמה את הדמויות בספריו, היכן עומד ארץ אדומה לעומת ספריו האחרים?

ובכן....בואו נגיד שהעלילה הייתה מעניינת אבל לצערי הרב הוא לא סחף אותי כמו ש'מוטב להגיש קר' ו-'הגיבורים' הצליחו כל כך. אתם אף יותר ממוזמנים לקרוא את הסקירות שלי עליהם בבלוג. (כנ"ל שאר ספריו של ג'ו).

למען האמת ולעומת ספריו הקדומים, משום מה לא ממש היה לי אכפת מרוב הדמויות בספר.

שי הייתה סוג של מונזה לייט, קוסקה היה, ובכן, לא מה שציפיתי. היחיד שעוד איכשהו פיתחתי חיבה אליו היה טמפל. אבל גם הוא קצת צולע מבחינת פיתוח דמות לעומת אחרים. להפתעתי, אני התחברתי גם ללאמב. אמנם חששת שפחות היות והוא דיי מבוגר בספר אבל לי אישית זה לא הפריע.

העלילה עצמה הייתה חביבה אבל ברוב הזמן הרגשתי סוג של החמצה. כלומר הרבה פעמים קיוויתי שג'ו ייתעכב קצת יותר על פרק מסוים או בכדי אקבל יותר מידע על מקום, דבר או דמות כזאת או אחרת. לא יודע, אולי אף היה כדאי לג'ו להאריך את הספר בעוד כמה עמודים. אני יודע שלי אישית זה ממש לא היה מפריע.

אבל רגע אחד, האם זה אומר שהספר רע? ממש לא! פשוט לא הכי התחברתי אליו לעומת ספריו הקודמים. אז אני עדיין אמליץ לכם לקנות עותק.

ספוילרים ואז סיכום נטול ספוילרים אז ראו הוזהרתם!

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

-לעומת 'מוטב להגיש קר' אני לא ממש אהבתי איך שאברקרומבי החליט לפתח ניקומו קוסקה פה. עם ב'מוטב להגיש קר' הוא היה הדמות האהובה עליי בגלל המסוריות הכה אפורה שלו. כאן הוא בעיקר היה האיש הרע מה שהוריד את ההתעניינות שלי בו לצערי. אני גם לא התחברתי לאיך שהוא חזר לבוץ אם אהיה כנה.

-הסצנה בסוף בין "לאמב" ולבין קאול שיברז היה מרגש עם תוספת של מר בפה.

אני יכול להבין למה ג'ו החליט לסיים את הספר ככה אבל הייתי מרגיש שלם לא פחות במידה ולאמב היה מחליט להישאר עם הילדים.

-עם כל הבנייה בספר, חשבתי שאולי נדע קצת יותר על הרקע של אנשי הדרקון וזה גם הרגיש לי כמו פספוס שג'ו החליט לא להתמהמה עליהם יותר מדי.

-קאול שיברז בחיים, טמפל בחיים, וכמובן, לוגןןןןן בחייםםםם!!!! אז כן, אני מאד מקווה שייצא לי לראות אותם בטרילוגיה החדשה ומידה ומי שכן התחיל לקרוא, יודעים משהו שאני לא, אף מילה!

-ואפרופו שיברז, אם אתם שואלים אותי, הייתי מכנה את כל שלושת הסטנדאלונז כ"הטרילוגיה של קאול שיברז" היות והוא נמצא שבכל שלושת הספרים.

.

.

.

.

.

.

.

.

לסיכום:

אמנם לא מדובר בספר הכי טוב שלו אבל עדיין אציין שארץ אדומה מתאימה לא רק למעריצים שרופים של אברקרומבי, אבל בהחלט גם למי שתרבות המערב הפרוע שוחה בעורקיו והיה רוצה לראות כיצד זה היה מתלבש עם ז'אנר הפנטזיה.

**

7/10