"הצורה הכנה ביותר של יצירת סרטים היא ליצור סרט לעצמך". -פיטר ג'קסון
** מה:
הפייבלמנים הינו סרט דרמה חצי-אוטוביוגרפי של סטיבן ספילברג אשר עוקב אחר משפחת פייבלמן. הפייבלמנים הם משפחה יהודית ויחסית נורמטיבית המורכבת משני הורים וארבעה ילדים. בין ארבעת הילדים תוכלו למצוא את סם. ילד חמוד וממוצע כמו כמעט כל ילד אמריקאי. אבל לסם יש חלום. ובחלומו הוא רואה את עצמו מתעסק בתחום הקולנוע ויוצר סרטים. בעוד אימו האמנית שמנגנת על פסנתר נותנת לו את האור הירוק ומדרבנת אותו להמשיך לעסוק כמה שיותר בתחום, אביו המרובע והמהנדס מכונות רואה את עיסוקו כלא יותר מאשר "תחביב חביב" שגם לא רואה בכך יותר מדי עתיד מבטיח מבחינה מקצועית. עם הזמן סם ייצטרך להגיע להחלטה הגורלית של עד כמה הוא באמת רוצה להפיק סרטים והאם הוא יהיה מוכן להקריב את מה שצריך להקריב בכדי להיות במאי דגול.
תחושותיי:
רבים יכנו את הפייבלמנים בתור "הסרט הכי אישי ויהודי של סטיבן ספילברג". עכשיו אם אתם מכירים פחות או יותר את הסיפור האישי שלו וכיצד הוריו נראים במציאות אז לא קשה להבין למה זה, היות והסרט אכן מהווה הצצה לאיך ספילברג גדל בקרבת משפחתו ואיך עם קצת אומץ ותעוזה נהיה לאחד - אם לא הבמאי הגדול ביותר בכל הזמנים.
בעקבות הפייבלמנים, יש סיכוי גבוה שהצופים יחושו מעט יותר סימפטיה לספילברג בעקבות כל המכשולים שנאלץ לעבור במהלך צעירותו. בין אם זאת הגירושים של הוריו או האנטישמיות שנאלץ לחוות בקליפורניה. אבל יחד אם זאת, יש גם סיכוי לא פחות גבוה שהצופים יחושו תחושת הערצה לבמאי שבעזרת חוצפה ודמיון מאוד מפותח הצליח להגיע לאן שהגיע וכל זאת בעזרת הקסם של סינמה. אה כן, וייתכן וגם תרגישו מעט יותר יהודים. (אמא, אבא, אני רוצה לדבר איתכם בעקבות דמי כיס של חנוכה...)
באיזשהו מובן, הפייבלמנים הזכיר לי סרט זר איטלקי וקלאסי שנקרא "סינמה פרדיסו" (במידה וטרם צפיתם אז רוצו!!) מהסיבה שכמו שהשם של הסרט רומז, כך גם הפייבלמנים הוא סרט מחווה לקסם של הסינמה, רק שההבדל המשמעותי בא לידי שב"פרדיסו" המחווה היא בעיקר לסרטים עצמם, בעוד שבפייבלמנים, המחווה היא בעיקר ליוצרים של הסרטים. או ליתר דיוק ליוצר אחד או שניים (ספילברג וג'ון פורד).
אבל האם הפייבלמנים הצליח להניב את אותה תחושה של רגש כפי שקיבלתי מ"פרדיסו"? ובכן... לצערי לא ממש... נתחיל מזה שהסרט מלא באסוציאציות משפחתיות שפתאום גורמות לך להרגיש כאילו שעברת לפרק ממושך של ימי חיינו או היפים והאמיצים. בנוסף שבעיניי זה הרגיש כאילו היה מין סרט נסתר נוסף בתוך הסרט שהיה אפשר לקרוא לו "אמא פייבלמנית". האמא רוקדת בחוץ > האמא מאוהבת בבני > הבן רב עם האם > האם רבה עם האבא > האמא נהיית משוגעת > האמא קונה קוף > האמא הולכת לפסיכולוג > האמא מתגרשת מהאבא. אנד סין!! סליחה אבל עם כל הכבוד לאמא של ספילברג אההה סליחה, של סם, אני באתי לצפות בתהליך ההתבגרות והמקצועיות של סטיבן/סם.
בנוסף שלעומת רוב הסרטים של ספילברג, לא תמצאו כאן סצינות שימשכו אתכם לקצה הכיסא בסגנון של פארק היורה, אינדיאנה ג'ונס, מפגשים מהסוג השלישי וכו' אבל זה משהו שהיה דיי צפוי לפי עלילת הסרט אז נו שוין. וכמו בסרטי ספילברג אחרים, זה לא בהכרח סרט שגרם לי לרצות לצפות בו בפעם נוספת. אה כן ואם סרט גורם לי לצפות בשעון כשלוש פעמים אז זה אומר שאו שהוא משעמם או שהוא ארוך מדי, ובמקרה של הפייבלמנים הוא אכן היה ארוך מדי - 151 דקות...
כן אבל איך היה הקאסט? ובכן כשזה מגיע לספילברג, ב"ה הוא אף פעם לא איכזב כשזה מגיע לליהוק שחקנים. ובעוד שרוב האנסמבל נתן ביצוע של בין ציון עובר לציון טוב מאד, אבל אני חייב לציין שבאופן מפתיע, מצאתי את עצמי מצליח לעבור את מחסום של "שוב-השחקן-הזה-בעל-הבייבי-פייס-פול-דנו". כי בעיניי, פול נתן פה תפקיד נהדר ומשכנע של אבא שדואג לילדיו אבל לא יודע מתי צריך היה גם לאהוב אותם שזה אומר לפחות לנסות לתמוך באהבתם למה שהם רוצים להשיג בחייהם. כן, גם אם זה אומר שזה כנראה לא מבטיח שזה יניב הצלחה פיננסית. אני חייב להודות שגם סת' רוגן נתן ביצוע לא רע למדיי וגם האח של הסבתא (ג'אד הירש) שלעולם יהיה זכור בתור האבא של ג'ף גולדבלום מהסרט "היום השלישי".
אז כן, בעוד שלא תמצאו משהו בהכרח "ייחודי ומרגש" עם הפייבלמנים, אתם יכולים להסיר דאגה מליבכם כי בכל זאת כן היו סצינות ראויות לשבח. בין אם זה לקיחת סם הקטן לקולנוע בפעם הראשונה וההשפעה שלו לאחר מכן, או ההשפעה שלו של חברו לאחר ש"חבריו מתו בקרב", או הבריון שנהיה לסוג של חבר שלו לאחר הקרנת הסרט בתיכון שסם הכין בחוף ים (למעט זה שהחברה שלו חוזרת אליו לאחר מכן), או הפגישה שלו עם "ג'ון פורד" והסיגר שלו. אלה סצינות שהצליחו להעלות בי חיוך. נ.ב בעיניי הסצינה המיותרת ביותר הייתה הפגישה שלו עם המעריצה מספר אחד של בייבי ג'יזס.
לסיכום:
אני בהחלט מעריך את ספילברג שהחליט ליצור את הפייבלמנים אבל יחד עם זאת, זה סרט שהייתי אומר ש"אפשר ללכת אליו" אבל ממש לא סרט שנמצא בגדר של "חובה לרוץ אליו". והדבר הכי טוב שיצא ממנו זה שזה גרם לי להעריך ולהעריץ אף יותר את מי שאני מחשיב כהבמאי הטוב ביותר בכל הזמנים שהצליח ליצור כמה מהסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים. תודה לך, סטיבן.
**
6.5/10