הלבד הגדול / כריסטין האנה – (לא טוב היות האדם לבדו)

"זה הרבה יותר עדיף להיות לבד מאשר להיות בחברה רעה".

-ג'ורג' וושינגטון**

מה:

משפחת אולברייט הייתה משפחה שלווה למדיי. אמנם קורה וארנט התחתנו בגיל צעיר מאוד וכבר נהיו להורים לבת בשם לנורה (לני) לפני שהגיעו לגיל 20 אבל בסה"כ הם הסתדרו. כל זה השתנה כשארנט נהיה להלום קרב, כשזה חוזר מהשבי ממלחמת ויאטנם ואיתו השדים שרודפים אותו בעיקר בלילות. מה שגורמות לו לחטוף התקפי זעם בלתי נשלטים ואלימים שהוא מוציא בעיקר על קורה. יום אחד, האולברייטים מקבלים הזדמנות לישועה וחיים חדשים, כשאבא של חייל שהיה עם ארנט במלחמה, מתקשר אליו ומודיע לארנט שבנו ירש לו בית וחלקת אדמה באלסקה במידה ומשהו ייקרה לו במלחמה לאחר שהוא נהרג.

בתקווה חדשה ועם רצון להרפתקה, האולברייטים מקווים שהחיים החדשים באלסקה תהיה התרופה לשדים של אנרט. אבל מהר מאוד הם יגלו שאלסקה הפראית היא לא סלחנית למי שלא מגיע מוכן אליה פיזית, מנטלית ונפשית.

תחושותיי:

אני מניח שכמו לקוראים רבים, גם לי היו חלומות של טיול באלסקה הפראית אבל כנראה שכריסטין עשתה את הבדק בית שלה שדיי הצליחו לנפץ לי את הבועה של איך שתיארתי לעצמי את אלסקה. לא שתכננתי לטוס לשם בחורף אבל עדיין. וכמו עם שירת סרטני הנהר, התיאורים של אלסקה היו בעיניי הצד החזק ביותר של הספר.

אמנם הלבד הגדול הוא לא בסדר גודל של הזמיר אבל בסה"כ הייתה לי קריאה חביבה ואין ספק שכמו עם הזמיר, בהחלט יש לכריסטין כישרון כתיבה שמצליחה לסחוף קוראים רבים בעולם.

העקב אכילס העיקרי של הספר הוא ארנט. עד החצי הראשון של הספר אתם מבינים את הבעיות שלו ואת הצורך לשינוי סביבה שאולי יעזור לו. להשתקם. אבל ברגע שהוא נמצא באלסקה, פתאום הוא נהיה מן דמות שמתעצבנת וכועסת על כל מיני דברים שאין להם שום קשר בכלל לטראומות שהוא מתמודד איתם. כאילו שכריסטין לקחה את ארנט הלוחם הפוסט טראומה ממלחמת ויאטנם והחליפה אותו עם ארנט תושב אלסקה שמתעצבן וכועס על השכנים שלו כאילו שהוא ומשפחתו גרו בכפר לפני כולם. בקיצור אם אתם מחפשים עקביות ופיתוח דמות, אז לא תמצאו זאת אצלו ארנט.

חיסרון נוסף בספר הוא הסוף הכ"כ נמהר. בשבילי זה הרגיש כאילו שכריסטין כתבה את הספר עם קו עלילה עקבי בעל קצב אחיד יחסית ואז פתאום נזכרה שהיא צריכה לסיים אותו ולא לעבור איקס כמות של עמודים. אוקי אז בואו נריץ כל מיני דברים משמעותיים שכל סופר/ת שמכבדים את עצמם, היו מתמהמהים קצת כדי שהקוראים יוכלו לחוות אותם כמו שצריך. אבל לא, אין זמן! יאללה תקראו צ'יק צ'ק על מה שבסוף קורה ללני, לאמא שלי, לחבר שלה, לבן שלה לאבא שלה וזהו, קדימה צריך לסגור את המטבח כבר. היי רגע, אבל מה בנוגע לסבא וסבתא של לני? אין זמן אני מסביר לכם! אוףףף!!!

בקיצור, יותר מדי עומס של רצף אירועים שאמורים היו לגרום לי להתרגש. אבל זו בדיוק הייתה הבעיה לקראת סוף הספר - תפסת מרובה, לא תפסת.

אני תוהה מה נשים חשבו על הספר מההיבט של האישה המוכה. מן הסתם כולם מסכימים שקורה הייתה צריכה לעזוב את ארנט בהזדמנות הראשונה, אבל אני גם מניח שבתור אישה מוכה שטוענת שהיא אוהבת את בעלה מאוד ומוכנה לסלוח לו שוב ושוב, אז אני נאלצתי לקבל את העובדה שאולי באמת ישנם נשים רבים בעולם שלצערי מחליטות לחיות ככה.

אשמח לשמוע את חוות דעתכם בנושא והאם כריסטין כתבה זאת כמו שצריך. מה שכן, עצם זה שחוץ מאישה מקומית בשם מארג', כריסטין כתבה את השכנים באופן שהם לא מתערבים יותר מדי בנעשה עם האולבריייטים, (לפחות לא עד לקראת סוף הספר), למרות שהם התיימרו להיות שכנים טובים ומשפחתיים כלפי קורה ולני, זה גם משהו שהוריד לי מהספר.

מה שכן, היחסים בין קורה ללני היו מעורפלים מאוד בעיניי, לנקודה שלא ממש ידעתי אם לקורה באמת היה אכפת מלני ושהיא ממש אהבה אותה עד לנקודה מסוימת. אבל אני כן יכול להצהיר שאהבה בין לני למתיו כן הרגיש לי אותנטי ומוחש כך הפרקים בינם היו בין הפרקים האהובים עליי בספר וחבל לי שגם פה, כריסטין לא נתנה יותר זמן מסך ביניהם.

לסיכום:

הלבד הגדול הוא ספר ראוי לקריאה במידה וחשקה נפשכם לעשות גיחה לאלסקה הרחבה והפראית אבל על הדרך, הייתי גם ממליץ שתכבו את המוח שלכם בכ30% כדי שתוכלו בנוסף להנות מהקו העלילתי.

**

6.5/10