גסטבי הגדול / פרנסיס סקוט פיצג'רלד – (החלום האמריקאי ושברו)

**

You call someplace paradise? Kiss it goodbye

The Eagles

**

מה:

גסטבי הגדול הינו רומן מסתורין אשר נכתב ע"י פרנסיס סקוט פיצג'רלד ונחשב לאחד מספרי הקלאסיקות החשובים ביותר שנכתבו בתבל.

העלילה מתרחשת בחוץ המזרחי בארה"ב של שנות ה20 או איך שזה מתבטא בספר, שנות ה-20 הסוערות או עידן הג'אז והמסיבות המופרזות שבאו עימם באוצה התקופה.

עלילת הספר מסופרת ע"י ניק קרוויי. בחור צעיר המתגורר בניו יורק שבמקרה מתגורר מול אחוזה מרהיבה שהבעלים שלה הוא לא אחר מאשר ג'יי גטסבי האיש אשר לא רבים יודעים עליו חוץ מזה שהוא אוהב לארח אנשים מהמעמד שלו ולארגן מסיבות מפוארות. כל זה מוביל לאנשים מסויימים לזרוק שמועות עליו שרובם לא מטיבות עימו. האם אותן שמועות נכונות? את זה תצטרכו לגלות בעצמיכם.

תחושותיי:

אממממ.... טוב אז זה היה... מעניין....

תראו, גטסבי הגדול הוא מהספרים הבודדים האלה שכל הנראה אתם תעריכו כמעט בוודאות לאחר קריאה שניה. לפחות כך אני הרגשתי לאחר שסיימתי לקרוא אותו בפעם הראשונה. כן זה קצת אוקסימורון, אני מודה. אבל לאחר שאני יודע על מה הספר מדובר, אני חושב שעתה אקבל פרספקטיבה שתגרום לי להעריך מעט יותר את הדמויות ואת עלילת הספר בכללי.

אבל רגע, האם זה אומר שהתאכזבתי ממנו לאחר קריאה ראשונה? ובכן כן ולא.

החצי הראשון הרגיש בעיקר כמו אתגר בשבילי לצלוח את הדפים אבל היות ומדובר בספר שהוא קלאסיקה שאף רבים מכנים אותה כהספר האמריקאי האולטימטיבי והיות ולא מדובר בספר עבה קרס (180 עמודים בסה"כ) החלטתי להמשיך הלאה. אני מודה שלאחר ממה ששמעתי על הספר, חשבתי שיהיה מדובר במקרה הטוב כספר כמעט שונה לחלוטין מכל הקלאסיקות שקראתי עד כה ובמקרה הרע, זה יהיה ספר שלא מחדש הרבה אבל עדיין מהווה עבורי קריאה מהנה.

לצערי לא ממש קיבלתי את שניהם...

היה גם קצת מבאס לגלות בספר שלפי התיאור של פיצג'רלד ליהודים, הוא ככל הנראה היה אנטישמי לא קטן. ממזר!

אז למה לא התאכזבתי?

במילה אחת? הכתיבה. קצת קשה לתאר זאת במילים אך היה משהו מאד סולידי ובו בזמן פואטי בסגנון הכתיבה של פיצג'רלד. בכלל עכשיו כשאני חושב על זה, זה הזכיר לי את סגנון הכתיבה של פטריק רות'פוס שלמי שלא מכיר, מדובר בסופר פנטזיה של טרילוגיית קוטל המלכים שגם הוא מצטיין בכתיבה עשירת אוצר מילים.

אז כן, בתוך כל המערבלות של הדמויות היבשות ולא כ"כ מעניינות ובתוך העלילה הדיי בנאלית של התגשמות החלום האמריקאי, הצלחתי למצוא נחמה בכתיבת הספר.

סיבה נוספת למה בכל זאת ארצה בן הימים לקרוא שוב את הספר זה בעיקר לקבל פרספקטיבה חדשה כשהפעם אני אתמקד בעיקר יותר בניק שהרי בסופו של יום, הכל מתרחש דרך הראייה שלו ונכון, אמנם הוא מצטייר יותר כתצפיתן שהביא עימו פופקורן בשביל לראות את המתרחש בין גטסבי, דייזי וטום אבל אולי לפעמים הדבר הנכון לעשות בסיטואציות מסוימות בחיים זה ובכן, פשוט לעמוד בצד ולראות כיצד ואיך האירועים מתגלגלים. זה אגב לא חוסך ממני את הביקורת שיש לי לניק שאמנם אני לא ארחיב כאן במילים מחשש לספוילרים אבל לעניות דעתי, הוא יכל היה להיות חבר הרבה יותר טוב לגטסבי בסיטואציות מסוימות בספר.

אה כן ודייזי היא בהחלט אחת הדמויות היותר מעוררות רחמים שניתקלתי בהם ביצירה ספרותית כלשהי.

והמסר שאני לוקח מהספר? תמיד יהיו אנשים עשירים ומצליחים בעולם. השאלה אם אנחנו נראה את הצלחתם בהערצה והשתהות או דרך עדשות של קנאה וזלזול. ההחלטה כולה שלנו.

לסיכום:

עדיין קשה לי לשים את האצבע על מה הפך אותו לקלאסיקה מבחינת העלילה.

אבל כפי שציינתי, אולי אמצא את הסיבה הזאת לאחר קריאה חוזרת בעתיד הלא רחוק בלי נדר.

**

6/10