"חירות אומר שאתה חופשי לחיות את חייך כפי שאתה רוצה לחיות אותם. כל דבר פחות הוא סוג של עבדות". -ויין דייר ** מה: 'אנו החיים' הוא ספרה הראשון של איין ראנד והוא מגולל את השנים הראשונות של רוסיה לאחר המהפכה הסובייטית ב1917. הספר עוקב אחר גיבורת הספר שהיא קירה ארגנובה. קירה היא בחורה צעירה בת שמונה עשרה כשלה הורים ואחות קטנה. קירה ומשפחתה נאלצים לחזור לפטרוגרד ולנינגרד בהמשך (מה שכיום מכונה סנט פטרסבורג) לאחר שהרשויות החרימו את העסק של אביה של קירה כמו של רבים אחרים באותה תקופה עגומה בהיסטוריה האנושית. מיד עם הגעתה לעיר ולאחר המהפכה, קירה מבינה שהיא לא נועדה לחיות בצל המדינה שנהייתה למה שנהייתה, כשהיא לא נותנת לה בדל של תקווה לחיות את חייה כפי שהיא הייתה רוצה. אך את התקווה שלה היא מוצאת אצל בחור צעיר שהיא פוגשת בשם ליו. וכמו קירה, גם אצל ליו בוערת בו הלהבה לברוח מרוסיה ולהתחיל חיים חדשים בחו"ל. אך עם כל ההגבלות והאנשים בתפקידים בכירים ברחבי בעיר שלא ניתן לסמוך עליהם, זה ייקח קושי רב, סבלנות ייתרה והיאחזות בתקווה להשיג את החיים שקירה וליו מייחלים אליהם כל כך.
תחושותיי:
גילוי נאות: תודות לכמעיין המתגבר' ו'מרד הנפילים' ראנד נהייתה לאחת הסופרות האהובות עליי. וכמו עם כמעיין המתגבר ומרד הנפילים, המוטיבים של אינדיבידואליות ולשים את האדם ורצונותיו לפני הכל משחקים תפקיד מרכזי גם כאן. אנו החיים הוא אמנם סיפורת אבל אין ספק שהוא נכתב כאילו היה מדובר במין אוטוביוגרפיה של ראנד לאחר שאתן נחשפים לסיפור חייה ומה שהיא עברה ברוסיה לפני שהצליחה לברוח לארה"ב.
בשביל ספרה הראשון, אנו החיים הוא ספר טוב מאוד. הקצב לא איטי ולא מהיר מדי, והדמויות מצליחות ללוות את הקו העלילה בלי פרקים מיותרים עד סוף הספר. אך הוא גם אינו ספר קל לעיכול. מהסיבה הפשוטה שהקורא עוקב אחר קירה וחייה תחת רוסיה הקומוניסטית ואם אתם כמוני, אז אתם תוקירו תודה להורים שלכם ו/או לבורא עולם שאתם לא חיים תחת שלטון רודני כזה או אחר בסגנון של רוסיה או צפון קוריאה לדוגמא.
ואולי קו העלילה הוא לא מרתק כמו כמעיין המתגבר או מרד הנפילים, אבל החוזקה באה לידי ביטוי באווירה שהספר הצליח להפיק. ממה שאני אישית שמעתי וקראתי, אחד הדברים שאנשים התלהבו מהספר 'והיום איננו כלה' הייתה האטמוספירה כשזה הגיע לנופים המדבריים הפראיים של רוסיה. וכמו עם 'היום איננו כלה', מה שסחף אותי הוא לא בהכרח העלילה אבל האווירה (גם אם מאד קודרת) של רוסיה בתחילת המאה ה-20. ולדעתי רק מישהי כמו ראנד, יכולה לכתוב ע"ג נייר ולהעביר לקוראים, פחות או יותר את אותן התחושות וחוויות שהיא חוותה בילדותה.
עכשיו לא כולם יתחברו בהכרח לספר. מהסיבה הפשוטה שאחת הבעיות המרכזיות בספר זה שכמו בכמעיין המתגבר ומרד הנפילים, גם פה ראנד מציגה את העקרונות והרעיונות שלה באופן קיצוני שרוב האוכלוסייה לא תאמץ, וזאת מפני שעם כל הכבוד למימוש האני והעצמי שלי, בכל זאת יש צורך לשמור על דברים בסיסים בחיים של אדם כזה אחר כמו משמעות, מוסריות, נאמנות ועזרה לזולת במידת הצורך. עכשיו קשה לשפוט את ראנד במקרה הזה, כי בסופו של יום היא חוותה את הקיצוניות הנגדית לגמרי. כשהיא נאלצה לחיות תחת שלטון שרמס לגמרי את האני-העצמי ולהתמסר לגמרי למדינה/מפלגה. אבל כשאתם עוקבים אחר קירה וההחלטות שלה לאורך הספר, רוב רובכם כנראה לא בהכרח תאמצו את סגנון חייה ביום יום.
**ונעבור למעוז הספויילרים ולאחר מכן סיכום נטול אז ראו הוזהרתם**
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
1. הקו העלילה של ליו קצת השאיר עם טעם מר בפה. מילא אם ליו היה עובר איזה אירוע גורלי שהיה משפיע על רוחו ומשנה אותו ב180 מעלות אז אולי זה היה יותר משכנע לקרוא איך הוא לאט לאט מאבד תקווה אבל לראות אותו מאבד את החשק שלו לחיים אחרים וטובים בלי שום תמריץ הרגיש לי קצת ריק. מה שכן, אולי אם קירה הייתה נאמנה רק אליו אז אולי זה היה מחזיק אותו להמשיך הלאה.
2. אני בהחלט אהבתי את הכביכול טוויסט בעלילה של אנדריי שאמנם מעט מאוחר מדי, הוא מגלה את הטעות הגורלית שלו ומנסה עם מעט ההשפעה שנותרה לו, לעשות את הדבר הנכון.
3. משהו שבלט לי בספר שצרם לי מכמה סיבות – ההחלטה של ויקטור להסגיר את אחותו ואת הארוס שלה לסיביר. אחת זו כמובן הסצינה עצמה שככל הנראה הייתה הסצינה הקשה ביותר בספר אבל הצליחה להעביר את המסר על מה שאנשים יהיו מסוגלים לעשות בשם מה שהם מאמינים בהם. אבל מה שצרם לי בנוסף זה שאמנם אף אחד לא שולח אך אחד למות בקור מקפיא באיזור נידח בכדור הארץ, אבל כפי שראינו בספרים קודמים וגם כאן כשקירה מחליטה לשכב עם מי שהיא רוצה, אנשים יעשו דברים אחרים שהם שנויים במחלוקת בשם האני-עצמי שלהם, כשבמקרים רבים הם זה ייפגע באלה שהכי קרובים אליהם.
4. קיוויתי שקירה תצליח לחצות את הגבול, אבל נראה שהסוף הזה היה הכרחי בכדי להעביר את המסר של זוועות הקומוניזם ושלטונות רודניים בכללי.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
לסיכום:
'אנו החיים' הוא לא בדיוק בגדר הקלאסיקות שהן כמעיין המתגבר או מרד הנפילים אבל אין ספר שמדובר בספר חשוב ביותר שכן היה צריך להיכתב, לא רק כדי להזהיר אותנו מסכנות של משטרים טוטליטריים אבל כדי שראנד תוכל לשדרג ולהביא את הרעיונות הכה חשובים שלה בשני הספרים האחרים כשזה מגיע למימוש האני העצמי. ** 7.5/10