רוחות המריבה / אורי גת – (ליידיז פירסט)

"העולם מלא בדברי קסם, מחכים בסבלנות שהחושים שלנו יתחדדו".

-ויליאם בטלר ייטס

**

מה: רוחות המריבה הינו ספר פנטזיה קודר (גרימדארק) והספר הראשון מתוך סדרה מתוכננת המכונה "לילה ללא השחר" (לא תרגום רשמי). עלילת הספר מתרחשת בממלכת אוליאנת', ובממלכה זו מתקיים צייד של מכשפות למשך עשורים רבים בעקבות הפרנויה הגוברת של המלך כשזה מגיע לנשים שמתאמנות ללמוד את קסם הסנספירי.

וכאן נכנסים ניי בלאקרוק ועמיתיו המכשפות. ניי הוא בעצמו צייד מכשפות ואחד האנשים הקרובים ביותר למלך של הממלכה, אלידאר. אך מה שהמלך לא יודע, היא העובדה שבמשך 15 שנה, ניי והמכשפות מתכננים הפיכה שתבטיח את נפילתו של אלידאר וסיום הצייד המתמשך של מכשפות בממלכה. אך במשך 15 שנה, ניי גם הצליח לתחזק את השדים הפנימיים שלו ולהפוך את עצמו למישהו בעל התקפי זעם בלתי ניתנים לשליטה. בנוסף שיש לו בעיקר צד אפל נוסף שבא לידי ביטוי ע"י סוג של פיצול אישיות וקולות שהוא לא יכול ממש לנער מעצמו. אז אם ניי רוצה לוודא שהמשימה המסוכנת הזאת תצא לפועל כמו שצריך, אז הוא יצטרך לוודא ששום דבר לא יעמוד בפניו. אפילו לא הוא.

תחושותיי:

גילוי נאות: נכנסתי לספר הזה בידיעה שהוא במקרה הטוב יהיה סבבה כזה היות ומדובר בספרו הראשון של אורי גת ואחד מזכיר יותר מדי את ערפילאים. ובכן, אני שמח לציין שרוחות המריבה הוא לא רק ספר טוב אבל אפילו טוב מאוד.

וכן, בהחלט יש כאן אלמנטים שעושים רושם חזק שהסופר הושפע מטרילוגיית ערפילאים, אבל אל דאגה, בד בבד אתם כקוראים תמצאו כאן מספיק אלמנטים מקוריים שבאו מפרי דמיונו של הסופר. בעיקר בכל הנוגע לעלילה. לפחות משהו שאני באופן אישי טרם יצא לי להיתקל בהם ביצירה אחרת. מערכת הקסם כאן היא נהדרת והגיונית וגם אהבתי כיצד הסופר החליט לשלב את הרגשות והתחושות השונים שלנו כבני אדם ולהביא אותם לידי ביטוי עם ההשפעה והיכולת של אותו קסם מסוים וכיצד הוא פועל.

בתור אחד שיש לו ניסיון עם ספרי פנטזיה, עם הזמן אני גיליתי שמה שבאופן אישי עוזר לי לצלול (תרתי משמע) אל תוך עולמות שונים בספרי פנטזיה שאלו ואחרים זה בניית עולם מפורט. כלומר, כן זה בהחלט עוזר שיש מפה בתחילתה אבל כשסופר כזה או אחר מוסיף גם תיאורים מפורטים בנוגע לנופים, הערים ומיקומיהם ואף המזג האוויר אז כאן הספר קונה אותי ושואב אותי בקלות אל תוך העולם שלו. ואמנם היו תיאורים בספר אך כולי תקווה שבספר השני הסופר יועיל בטובו להוסיף מרבד נוסף של תיאורים כאלו ואחרים. אבל כן, אין צורך להיסחף כמו טולקין.

בנוסף שאמנם קצת קשה לי לשים את האצבע על כך אבל לדעתי ספר עם עלילה כזאת הייתה צריכה להיות קצת יותר ארוכה. אולי יותר התמקדות במלך, אולי יותר התמקדות במכשפות אבל זה כבר שיקולו של הסופר.

בונוס גדול בספר זה שהסופר הצליח לשמור על קצב אחיד וחלק לכל אורכו. אמנם פה ושם היו כמה סצינות או פרקים שחשבתי שהסתיימו מהר מדיי אבל בסה"כ לא הרגשתי שהספר נמרח יותר מדי או שיש עיכוב על דמות מסוימת. שאפו על זה!

עכשיו אלא אם כן אנגלית זו השפת אם של אורי, אז אני תוהה איך הוא הצליח לכתוב את הספר ברמה כזאת שזה לא היה מבייש סופרים דגולים כמו רובין הוב, ברנדון סנדרסון ואפילו את סר ג'ו אברקרומבי. (הוא לא באמת סר אבל בעיניי הוא כן)

אמנם הדמויות עצמן לא הכי עמוקות ומפותחות ביחס לספרי פנטזיה אחרים (וספרים בכללי) אבל הם גם לא רדודות ושטחיות כמו שלצערי יצא לי להיתקל בהם לאחרונה.

כמה דמויות לדוגמא שמגיע להם התייחסות: 1. ניי – הגיבור של הספר ואחד שנהנתי לעקוב אחר המסע שלו והמאבק שהוא עובר לאורך הספר. הוא אף קצת הזכיר לי דמויות אחרות כמו קאלדין מסדרת גנזך אורות הסער ולוגן מסדרת החוק הראשון. בכל מקרה מדובר בדמות טובה שאני סקרן לראות מה יקרה לו בספר השני.

2. קראק - אמנם הוא לא בדיוק הנבל הכי מורכב בספר אבל עדיין היה מבדר מספיק לראות את הזמן מסך שלו עם ניי. אמנם יש משהו שהפריע לי איתו שתצטרכו לגלות בספוילרים.

3. גליטר - האם התחברתי לגליטר? בואו נגיד שאני יכול למנות על יד אחת את כמות הפעמים שחיבבתי אותה, כל שאר הזמן פשוט רציתי שמישהו יעמיד אותה במקומה ויעביר לה שיעור חשוב על צניעות וריסון עצמי. לא יודע, היא בעיקר יצאה דמות מעצבנת בעיניי.

אז למי הספר נועד? ובכן 'רוחות המריבה' אינו ספר קל לקריאה היות והוא עוסק באלמנטים של אבדון, התמודדויות נפשיות ומנטליות והחלטות קשות שבאות לידי ביטוי ע"י הקרבות קשות אז בגדול הייתי שם אותו באותו סקאלה של סדרת החוק הראשון.

***וכאן אני מגיע למעוז הספוילרים ואז סיכום נטול אז ראו הוזהרתם***

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

1. ביאס אותי שהמוות של קראק היה מהיר מדי לטעמי ולא קליימקטי.

2. אם היה קצת יותר התמקדות וזמן מסך לגליטר אז בעיניי זה אף היה הופך את האמבוש במקדש שלה ושל עמיתיה ע"י גליטר לסצינה יותר רגשית לאחר שהיא איבדה את אחיה.

3. רציתי שיהיה איזשהו דיאלוג בין ניי לילדה הג'ינג'ית ולהסביר לה את הסיטואציה במקום שהאחרות היו צריכות להסביר לה מה מתרחש ואת המשימה המסוכנת לאחר שזאת איבדה את הוריה.

4. היה לי חסר גם יותר זמן מסך עם שאר ציידי המכשפות, בעיניי היה צורך גם להכניס איזו דמות משנית נוספת שהם ציידי מכשפות ולא רק לצמצם את הגוף הזה לקראק וניי והדינמיקה ביניהם.

5. לדעתי היה כדאי קצת להזכיר שוב בספר מה היה המרזיב ואת החשיבות שלו למה שהוא הוביל את הממלכה להיות.

6. אישית הייתי אולי מחכה לרומנטיקה בין ניי לאייבי בספרים הבאים. בעיקר כי הדינמיקה וההתפתחות הרומנטית ביניהם הרגישה לי גם כאן מעט מהיר.

7. המוות של המלך הייתה בעיניי אחת הסצינות היותר חזקות בספר כשאתם רואים את המאבק בין ניי ל"לטירוף" וההחלטות שלו באותם רגעים הצליחו להציב אותי בקצה הכיסא מרוב מתח של מה עומד לקרות.

8. לסיום וזה יישמע מעט מוזר אבל בתור ספר שמתיימר להיות אנטי-מיזגוני, הרגיש לי שזה האלמנט שאורי החליט לשים בו הכי פחות דגש. אולי פספסתי משהו אבל לא ראיתי כאן לדוגמא סצינות שנשים מקבלות יחס מזלזל יותר מהגברים בספר.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לסיכום:

'רוחות המריבה' הוא ספר שבהחלט שווה את זמנכם, אם אתם חובבי פנטזיה אפרורית ומערכת קסם מקורית ומגניבה. ובגלל 'רוחות המריבה', אורי גת הצליח לסמן את עצמו כנכס צאן לברזל לפנטזיה הישראלית שלנו וכולי תקווה ואופטימיות שהוא יצליח להתעלות על עצמו ולהציב את מעמדו בתור סופר פנטזיה שבלי נדר יעמוד איתן ליד שאר סופרי פנטזיה דגולים אחרים בעתיד.

**

8/10